סיכונים

סיכון בהקשר של השקעות הוא רמת חוסר הוודאות של המשקיע לגבי התועלת שתצמח לו מההשקעה.

סיכונים קיימים בכל צורת השקעה, ולובשים צורות כגון אינפלציה, תנודות מחירים חריגות, העלאת ריבית, מלחמות, שחיתות ועוד. הגדרה של מידת הסובלנות של המשקיע לתנודתיות השוק ומכשירי ההשקעה השונים היא חלק מתהליך התכנון של תיק השקעות. בתהליך זה, מעבר לגיבוש מודעות סטטיסטית, נדרש המשקיע לגבש גם מודעות פסיכולוגית: הסיכון לא מורגש רק כשערכן של ניירות ערך יורד, אלא גם כאשר הוא עולה.

מכיוון ש- ETF (קרן סל) ותעודת סל (ETN) מבוססים על מדדים המהווים שקלול ערכו של סל ניירות-ערך, הרי שהסיכון ברכישתם נגזר מתנודתיות מחיריהם של ניירות-הערך הכלולים במדד. ערכם עשוי להיות גבוה או נמוך מעלותם ביום רכישת ה- ETF או תעודת הסל. מחירי מניות, סחורות, מטבעות, אגרות חוב או כל נייר ערך אחר אשר כלולים במדד מושפעים ממספר רב של משתנים, כמו למשל שינויי ריבית, תנודתיות סקטוריאלית או של כלל השוק, שינויים פוליטיים וכלכליים ועוד. תשואותיהן העתידיות של תעודות סל או ETF-ים אינן קשורות לתשואותיהן בעבר.

אף על פי שתשואות תעודות סל ו- ETF-ים אמורות לעקוב אחרי תשואות המדדים עליהם הם מבוססים, הרי שלעיתים קיים פער ביניהם, הנובע מעלויות של מנהלי הקרנות, מדיניות חלוקת הדיבידנדים של הקרנות ועוד משתנים.

במדינת ישראל נעשה שימוש רב בנגזרים כדי להיצמד למדד בחלק גדול מתעודות-הסל. רשות ניירות-הערך מודעת לסכנה הגלומה בכך שמנפיקי תעודות-הסל אינם מחוייבים להחזיק בנכסי הבסיס ועל פי הפרסומים באתר שלה מנסה ליזום אלטרנטיבות הדומות יותר למבנה ה – ETF (במבנה של ETF, המהווה סוג של קרן פתוחה, מחוייבות הקרנות להחזיק בנכסי הבסיס). הסיכון העיקרי, המופיע בתשקיפים של תעודות-הסל, הוא כי המנפיק לא יוכל לפרוע את מלוא שווי תעודת-הסל אם יקלע לקשיים פיננסיים.

הרשות לניירות ערך אף פרסמה עלון למשקיע באמצעות יועץ השקעות או מנהל תיקי השקעות, ובו מידע מפורט לגבי הסיכונים הכרוכים בהשקעה בניירות ערך בעזרתם, וכיצד ניתן להימנע מסיכונים אלו.

תכנון פיננסי והגדרת רמת הסיכון אליה מעוניין המשקיע להיחשף
תוכנית ההשקעה של כל משקיע צריכה להיות מבוססת על רמת הסיכון אליה מעוניין המשקיע להיחשף. רמת הסיכון של תיק ההשקעות המתוכנן מושפעת ממשתנים כגון:

  1. תקופת הזמן במסגרתו מתוכננת ההשקעה.
  2. סוגי ניירות הערך בתיק.
  3. רמת ביזור הנכסים בתיק.
  4. תנודתיות הנכסים בהם מרוכזת ההשקעה.
  5. כמות המאמץ אותו מתכנן המשקיע להקדיש למחקר, פיתוח ומעקב אחרי תיק ההשקעות שלו.
  6. רמת שנאת הסיכון האישית של המשקיע.
  7.  

  8. תקופת זמן
  9. משקיע המתכנן השקעה ארוכת טווח עשוי להתמודד ביתר קלות עם הפסדים בטווח הקצר, מכיוון שלאורך זמן ייתכן ויתאושש מהם. כאשר מתכננים את טווח הזמן הרצוי להשקעה יש להתחשב במשתנים כמו גיל, עיתוי הנזילות הנדרש, טווחי זמן הצפויים של השקעות אחרות, רמת הכנסה, רמת חיים ועוד. ככלל, השקעות לטווחי זמן קצרים כרוכות ברמת סיכון גבוהה יותר מאשר השקעות לטווחי זמן ארוכים. משקיעים העוסקים במחקר וניתוח של חברות, סקטורים, מדינות, משתמשים בד"כ בממצאיהם על מנת לנבא את תשואותיהם בטווח הארוך. השקעה לטווח ארוך אף מאופיינת בפחות עלויות למשקיע, אשר אינו מבצע פעולות קנייה ומכירה לעיתים קרובות, ועל כן משפיעה אף היא על התשואה מההשקעה.

  10. מטרות ההשקעה וסוגי מכשירי ההשקעה בתיק
  11. למשקיעים שונים יש מטרות אחרות כאשר הם בונים את תיקי ההשקעה שלהם. רמת הסיכון של ההשקעה המתוכננת מושפעת מסוג הנכסים המרכיבים את התיק. למשל, חוזים עתידיים ואופציות על מניות או מדדים נחשבים לאפיקי השקעה בעלי רמת סיכון גבוהה מאוד, בעוד שאגרות חוב של ממשלות במדינות מפותחות, מק"מ ופקדונות המציעים ריבית קבועה אותם מציעים הבנקים נחשבים לאפיקי השקעה בעלי רמת סיכון נמוכה יחסית. בדרך כלל קיים קשר הפוך בין רמת הסיכון הכרוכה במכשיר ההשקעה לבין הסיכוי לתשואה גבוהה יותר. לפיכך, מכשירים הנחשבים למסוכנים פחות, כגון אגרות-חוב של מדינות מפותחות, ישיאו, קרוב לוודאי, תשואה נמוכה יחסית. בתי ההשקעות והבנקים מגבילים לעיתים קרובות (אך לא תמיד) את השימוש במכשירי השקעה מסוכנים מאוד למשקיעים בעלי נכסים המהווים בטחונות לכיסוי הפסדים פוטנציאליים.

  12. רמת ביזור הנכסים בתיק
  13. ניתן לחלק את הסיכונים בכל מניה לסיכונים שיטתיים ולסיכונים לא שיטתיים. סיכונים שיטתיים כוללים משתנים כגון רמת האינפלציה, רמת הריבית, רמת הצמיחה הכלכלית. סיכונים אלו לא ניתן לנהל ולתכנן באמצעות ביזור נכסים. ביזור נכסים בתיק ההשקעות הוא כלי לניהול סיכונים לא שיטתיים, כלומר סיכונים הקשורים בביצועי החברות בהן מושקע התיק. ככל שתיק ההשקעות מבוזר ביותר מניות, כך רמת הסיכון הכללית של התיק יורדת. בהקשר זה, ETF ותעודות סל הם כלי נוח לביזור ההשקעה: הם מורכבים בד"כ ממספר רב של מניות הכלולות במדד עליו הם מבוססים. מכיוון שקיים סיכוי גבוה יחסית שלפחות מחיריהם של חלק מהנכסים המרכיבים אותם יעלו, רמת הסיכון של הקרן כולה היא נמוכה לעומת חלק ממרכיביה.

  14. תנודתיות הנכסים בהם מרוכזת ההשקעה
  15. מקובל מאוד לאמוד את רמת הסיכון – או רמת התנודתיות – של תיק ההשקעות באמצעות סטיית תקן. סטיית התקן של התיק מחושבת על סמך נתונים הסטוריים של ניירות הערך, ומודדת את הסטייה הממוצעת מהשער הממוצע של הנכס הפיננסי. סטיית תקן גדולה יותר של תיק הנכסים משמעותה תיק מסוכן יותר. חשוב לזכור כי אי אפשר להסיק על סמך נתונים הסטוריים מה יקרה בעתיד. אנחנו משתמשים בסטיית תקן רק ככלי לאמוד את הסיכון של ההשקעה, וכדי להשוותה לאלטרנטיבות אחרות. הערה: מדובר באומדן חלקי, מכיוון שקיימים משתנים נוספים בהם ניתן להשתמש כדי לאמוד רמת סיכון של נכס, כמו למשל האופן בו התשואה מתפלגת על פני זמן.

  16. כמות המאמץ אותו מתכנן המשקיע להקדיש למחקר, פיתוח ומעקב אחרי תיק ההשקעות שלו
  17. הזמן הנדרש לניהול תיק השקעות הוא גורם שיש להתחשב בו כאשר מתכננים תיק השקעות וקובעים את רמת הסיכון אליה נרצה להיחשף. מדוע ? מכיוון שתיק מוזנח, מאוזן ומבוזר ככל שיהיה, הוא תיק מסוכן. חלק מההחלטות אותן מקבל המשקיע יתבררו כטעויות. זה לא נורא לעשות טעויות (ואפילו טוב), בתנאי ששמים לב אליהן, מתקנים ולומדים. על משקיע שאינו מסוגל להקדיש את הזמן הראוי למעקב אחרי תיק ההשקעות שלו לקבל סיוע מקצועי ממנהל תיקים מקצועי, או לפנות לערוצי השקעה אחרים, פאסיביים יותר.

  18. רמת שנאת הסיכון האישית של המשקיע
  19. רמת הנוחות של משקיעים ביחס לסיכונים משתנה בין אדם לאדם. משקיע שאינו מודע לרמת הסובלנות האישית שלו להפסד יבצע טעויות, קרוב לודאי. ניסיון לדמיין תגובה לתרחיש קיצוני של הפסד היא דרך טובה להעריך את רמת שנאת הסיכון האישית. התאמה בין תמהיל תיק ההשקעות לרמת הסיכון הנסבלת על ידי המשקיע תביא לקבלת החלטות טובה יותר ולבניית תיק אופטימלי עבור המשקיע.משקיעים שמטרתם היא שמירה על ערכו של כספם ואינם מוכנים לספוג הפסד מכל סוג (למשל, משקיעים המתכננים את פרישתם או חוסכים ללימודי ילדיהם) צריכים לפנות לאפיקי השקעה "סולידיים" – כלומר בעלי רמת סיכון נמוכה מאוד – ולהיות מוכנים לקבל תשואות צנועות יחסית. אפיקי השקעה אלה אינם נסקרים כלל במסגרת אתר זה. אחת החלוקות בהן משתמשים באמצעי התקשורת לתיאור רמת שנאת הסיכון של משקיעים היא חלוקת המשקיעים לשלוש קטגוריות, על פי רמת נכונותם לקחת סיכונים: שמרניים, מתונים ואגרסיביים. זוהי כמובן חלוקה גסה מאוד, ומרבית המשקיעים אינם שייכים בדיוק לאף אחת מהקבוצות. המשקיע השמרן אינו מוכן לקבל הפסד של יותר מ- 10% לשנה, והוא דורש נזילות של נכסיו בטווח הקצר. משקיעים מתונים אינם סובלים הפסד של יותר מ- 20% בשנה ומעוניינים לנזל את כספם אחרי כ- 7 שנים. משקיעים אגרסיביים מסוגלים לספוג הפסד של יותר מ- 20% בשנה ומוכנים שנכסיהם יהיו בלתי נזילים לתקוות ארוכות מאוד, 10 שנים ואף יותר.

    בחזרה לבית הספר לתעודות סל